היה זה ערב ראש השנה בריזה נעימה נשבה ברחובות תל אביב ולאט לאט יבשו הדמעות התיק היה על הגב וכל חיי ארוזים בתוכו וכך פסעתי לאורך רחובות העיר כשמרפסות שמחות ומאירות את דרכי מלאות במשפחות שרות חג, ורק אני וכמה חתולי רחוב צועדים באבן גבירול לכיוון השדרה, מנסים להשתיק את השמחה עם מוזיקה באוזניות. הרחובות היו שוממים, ואף אחד לא ידע, שזה היום הראשון של שארית חיי.
מהר מאד הבכי התחלף בהחלטה שהדרך שלי תהיה זו שחלמתי. אולי זה יקח יותר זמן אולי זה יצריך יותר אבל באותו ערב החלטתי, ששום דבר לא יעצור אותי.
שנים רבות עברו מאותו ערב. עדיין החגים מעציבים אותי במקום לשמח ואני נמנעת מאירועים שאיבדו את המשמעות שלהם אי שם, בגיל 15 כל כך הרבה השתנה ועדיין בפנים נשארתי עם אותה החלטה.
הימים חלפו, אנשים באו והלכו, ים של דמעות והררים של צחוק ביקרו, ואני יודעת שאמשיך להגשים את כל משאלותי, כשלצידי האנשים הכי טובים שאי פעם יכולתי לבקש, ושתמיד, למרות הכל, אעיז לעשות הכל בדרכי למרות המחיר ובזכות האמת.
החגים אולי ימשיכו להעציב, אבל צברתי חוויות לאורך הדרך המכסות על העצב בכל כך הרבה שמחה, ועל כך אני מוקירה תודה לעד!