בבוקר צונן עמדתי בתחתית גרם המדרגות של הבניין, וחיכיתי שהגמד שלי יופיע, רכוב על קורקינט של איירון מן, עם מעיל חם ולחיים אדומות.
הוא הופיע והחל לגלוש לעברי בחיוך גדול, ואז בשבריר שניה, נתקל במרצפת בולטת, והשתטח אפיים ארצה עם הקורקינט.
יש את השניה הזו בין הנפילה לבכי, שהיא השניה הארוכה בתבל, שנועדה להורים להתעשת ולרוץ לחבק.
רצתי אליו, הרמתי אותו בזרועותי וליטפתי את המכה שקיבל, תוך שדמעות חמימות נזלו על לחיו. כשנרגע מעט אמרתי כמעט בלי להרגיש: תןתן, בחיים צריך ליפול, לקום ולהמשיך. אני אהיה כאן לצידך. אל תתן למכשול הזה לעצור את הרכיבה המדהימה שלך בקורקינט. אתה אלוף!
הוא נתן לי מבט כחול עיניים ואמר "טוב אמא. אני קם".
כל הדרך לגן חשבתי, מתי אומר לעצמי את המשפט הזה, ליפול, לקום, להמשיך?
אחרי כמה חודשים קשוחים בבית, ששיאם היה מותו הבלתי צפוי של חמי האהוב, הבנתי שרמת האנרגיה שלי כל כך נמוכה, כאילו אני נפלתי שם עם הקורקינט והתרסקתי על האדמה.
בחיים האישיים ובעסקים / קריירה, אין ואקום. אם הבריאות לקויה, או הנפש פצועה, זה משפיע מיידית על הביצועים שלנו בכל התחומים. אם אין לנו דרך לזכור את המשפט הזה, ליפול, לקום, להמשיך, זה הזמן להקיף את עצמנו באנשים שמסוגלים לומר לנו אותו וגם תהיה לזה משמעות בעינינו.
בין הנפילה לקימה יכול להיות זמן לא מבוטל, כל עוד זה ברור שזה זמני ולא קבוע. אנחנו הופכים לגרסה המשופרת של עצמנו בכל פעם שאנחנו מאפשרים לעצמנו ליפול ולהבין שזו נפילה זמנית.
אז אני למטה. עם המרצפת הבולטת. מחכה שהשנה הזו תיגמר ושתתחיל אחת חדשה, עם שגרה מבורכת ובשורות טובות.
ברור לי שזה זמני ושהכל יהיה טוב יותר ממש בקרוב.
בינתיים אני מקיפה את עצמי באנשים טובים ובילד אחד, חכם במיוחד, שמלמד אותי המון על החיים מבלי שהוא יודע.