על רקע מאמר בכאן 11, על ההתפטרות הגדולה של אמריקה: 47 מיליון אמריקאים עזבו את העבודה שלהם בשנה האחרונה, והם לא ממש ממהרים לחזור, עולה שאלה נוקבת:
האם לחיות כדי לעבוד, או לעבוד כדי לחיות?
הכלכלה האמריקאית נמצאת במצב שלא נראה בעבר, של חוסר מטורף בעובדים, וצעירים ומבוגרים כאחד שחושבים פעמיים לפני הצעד הבא בקריירה שלהם.
גם כאן בארצנו הקטנטונת המצב אינו שונה:
נותני שירותים הבינו שאפשר גם אחרת וכוח אדם במסעדות, חנויות ומפעלים חסרים בצורה חסרת תקדים. האם זה סימן לבאות או עניין זמני? הרי הזיכרון הקולקטיבי קצר בדרך כלל אך מגפה כמו קורונה היא כתם ענק על ההסטוריה המודרנית מבחינות רבות.
אם יש משהו שבעיני צריך להתמקד בו, זה סדר העדיפויות בחיים:
מה חשוב לי? במה אני רוצה להשקיע?
עד כמה המטרה מקדשת את האמצעים?
וכמה חשוב לחיות היום ולא לחכות שה׳שנים הטובות׳ יהיו רק בפנסיה.
באופן אישי אני הבנתי שהמירוץ שהייתי בו - פסק. אני עושה את מה שאני אוהבת ומקדישה מספיק זמן לעצמי ולביתי. אני לא מחכה לגיל השלישי כדי להנות ממה שאני יכולה להנות ממנו עכשיו. עדיין- חשוב לי לעבוד, להביע את עצמי ולהתקדם תעסוקתית כי זה ביטוי של ההתפתחות האישית שלי, אבל אני חיה כאן ועכשיו ולא מחכה למטרה מרוחקת ודימיונית כי מישהו אמר ״שככה כולם עושים״.
אנחנו בדרך כלל מחכים שיקרה מהלך משנה חיים כמו מחלה / מוות של קרוב / גירושין על מנת לחשב מסלולנו מחדש, וליצור סדר עדיפויות עדכני. מגפה עולמית יכולה לעשות את אותו אפקט, ולשנות את מהלך חיינו לעד, אם רק נתן לדברים החשובים באמת עבורנו, ולא עבור סביבתנו - לתפוס את המקום הראשון ולסדר את היתר בהתאמה.
הסוד הוא במינון. מה המינון שלך? מרוצה מהחיים?