כותבת בשקיקה. עוברת על המלל - התבלבלתי בין זכר לנקבה? שמתי פסיק אחרי רווח? מיי גוד. מתקנת את כל הנון הסופית שיצאה לי במקום ו׳ ולוחצת פאבליש. ואז הלב מחסיר פעימה. הציפייה לקחה את הפעימה ועכשיו היא משחקת איתה פינג פונג בגוף שלי.
רגע, זה פורסם? האם הקשקשת שלי בכלל תגיע ללב של מישהו? וממתי אכפת לי מה חושבים? עד כמה בא לי לחשוף? כתבתי מהלב כמו שכיוונתי או שאולי יצא לי כמו מדריך לקוני להרכבת מדפים?
ציפייה. הרבה ממנה יש לי בחיים. ככה זה שאת נולדת חסרת סבלנות. את מגלה מהר מאד שיש את הקצב שלך ויש את הקצב של העולם, והוא, אפעס, איטי בצורה מעצבנת.
פעם, לפני כמה עשרות שנים, עוד לפני שכל ילד שני אובחן כמופרע קשב, הייתי פשוט מופרעת. לא היתה לי סבלנות, הייתי חייבת לזוז הרבה, תשובות כאן ועכשיו, ומתחביבי הבולטים ניתן היה למצוא את השילוש הקדוש של ללכת, לשיר ולתופף בסט התופים הדמיוני שלי. אושר גדול!
אז ככזאת שלא אוהבת להמתין לזמן הנכון (ובכלל, מה זה הזמן הנכון? מי מחליט עליו? מי מחליט עלי?!) מצאתי את עצמי מתאכזבת, מקללת, עושה דברים פעמיים או נמנעת.
וככל שנקפו השנים, מבחן הסבלנות לא ויתר עלי: רוצה להיות עצמאית? חכי. יקח זמן עד שתצליחי
רוצה להיות אמא? בקטנה. עניין של עשור ואת שם. סך הכל כמה מהמורות בדרך, שום דבר שבכי טוב לא יכול לפתור.
רוצה? חכי. עד שתביני שלדחוק במצב זו ממש לא התשובה.
אבל יש גם משהו מעורר חושים בציפייה. כשמיכל המושלמת ואני שולחות תוצרים ללקוח, האצבעות שלה נהיות כמו קלח תירס לעוס ממתח ואצלי הכל בסדר. הכל ב ס ד ר! מה לא ברור?! תגיבו כבר, ססססעמק!
ועד שמגיעה התגובה, אני משננת לעצמי משפט אחד- אהבת את מה שעשית? יופי. עכשיו זה כבר לא שלך וזה לא משנה מה התגובה. עשית את הכי טוב שלך.
זה גרם לי להתמודד טוב יותר עם ביקורת, וזה גם גרם לי להבין שציפיות, יש בעיקר בכריות.
התשובה תגיע. הזמן הנכון גם יגיע. הפיתרון- גם הוא יגיע.
אני מבינה שלמרות שאני די בנאלית, יש המון דברים שאני עושה אחרת וזה- גורם אושר גדול אצלי. ויחד עם הייחוד, באה ציפייה שבאמת הדברים יקבלו את הזמן והמקום הנכונים עבורי.
אני כותבת הרבה כדי לספר לעצמי סיפור שהייתי רוצה לקרוא, ובאותה נשימה חולמת לגעת בלב של אדם אחד שבדיוק היה צריך לקרוא את המילים שלי.
למה אתם מצפים? מה מרגיש שלא קורה וזה אוף אחד גדול?
אני ציפיתי להיות במקום אחר בקריירה בגילי הנוכחי. ציפיתי לעשות הרבה יותר. ציפיתי שיהיו לי יותר ילדים.
מיי גוד. אמרתי את זה בקול?
ובינתיים, אעשה את הכי טוב שאני יכולה ברגע נתון, כי קרו בדרך גם הרבה דברים טובים להם לא ציפיתי: לגור מחוץ לתל אביב, לאהוב אבוקדו, לנסוע לטיול מסביב לעולם, להוציא רישיון נהיגה, להיות אהובתו של הגבר החתיך ביקום כמעט 20 שנה.... נחמד!
יאללה. הולכת לצפות לבאות.