לפני מספר שנים, היתה לי חיבה בלתי נשלטת להרצאות.
אהבתי לשמוע אותן ואהבתי עוד יותר להעביר אותן בפני קהל, אבל לא ידעתי אף פעם מה נכון ומה לא, ואיך עומדים מול קהל באמת. חשבתי שיש דרך מסוימת אחת לעמוד על במה, ורציתי ללמוד אותה.
עכשיו זה מעלה בי חיוך. אז זה בער בי.
ערב אחד, הכרתי מרצה מוביל בתחומו.
הוא היה מלא ביטחון וידע, מצחיק, שופע פאנצ'ים ובדיחות, תקשר עם הקהל בצורה פנומנלית,
בקיצור, סחף את החדר. לגמרי.
בתום ההרצאה, החלה להתגבש שורה ארוכה של מאזינים שרצו להפוך ללקוחות, חסידים, מונחים.
ואני, הרגשתי יותר מכל שהוא *עולה לי על העצבים*.
לא ידעתי להסביר למה, אבל הרגשתי שרב הנסתר על הגלוי, ולמרות הצלחתו הכבירה באותו הערב, נדלקות לי נורות אדומות כמו לוח חשמל שאיבד שליטה.
בתום הערב הלכתי לכיוון הרכב שלי כשלפתע ראיתי אותו.
הוא עמד שם עם אחרון המעריצים, קובע פגישה, ונפרד ממנו לשלום.
רציתי ללכת לומר לו משהו, אבל אז קרה משהו מדהים:
בשניה שאחרון המעריצים עזב את החניון, היה נראה שהמרצה המוכשר משיל מעליו את המסיכה שחבש כל הערב, ונותר ללא אוויר בגוף.
שפת הגוף הפכה משועל עם ביטחון לעכבר עייף.
פתאום הליצן הבטוח נכנס לקופסה וגופו התשוש נכנס לאוטו, הניע ונסע.
ההילה הענקית שליוותה אותו כל הערב - כבתה.
אם הייתם רואים אותו עכשיו, לא הייתם עומדים בתור מחכים לגמוע עוד מילה.
הייתם חושבים שהוא עוד אחד שעומד בתור למרצה הגדול.
ואז הבנתי.
יש פרסונה על הבמה.
יש פרסונה אמיתית.
והם ממש לא אותו הדבר.
אבל, האם גם אני כזו? האם מה שאני "מוכרת" על הבמה שונה ממה שאני אומרת בבית?
האם האופי שלי עד כדי כך שונה?
המבט במראה היה קשה. קשה עד מאד.
התשובה היתה חיובית.
אני ביץ' קשוחה על הבמה, ואישה רגילה לחלוטין בבית.
מי שיכיר אותי כאן וכאן, יתהה מי זו.
כמו כלה ממושקפת שמתחתנת בלי משקפיים - אף אחד לא היה מזהה אותי באמת.
האמת הזו הובילה אותי לדרך מסועפת, אותה עדיין לא סיימתי:
מצד אחד יש לי ביטחון עצמי מופרז שיכול לאכלס כמה וכמה חדרים, אבל אני רוצה שזה יהיה עם האמת שאני מספרת ולא עם סיפורי הסבתא של מרצים: 10 דרכים לעשות איקס, 5 דרכים להמנע מ Y.
אני סולדת משיטות מכירה גם כשאני יודעת שהן מושכות אותי, ולכן הבמה ואני לא היינו עד היום בסטיז.
הרציתי והנחיתי מפגשים והרצאות בכל מיני מקומות, אבל את כל הבמות הייתי צריכה להקים לבדי כדי שאוכל לעמוד עליהן, ולא דחפתי את עצמי לבמות של אחרים או להרצאות אורח בכנסים, והאמת? זה עצוב, כי זה תמיד על אש קטנה גדולה בחיי, מחכה לרגע הנכון.
מה שבטוח, שאני מוכנה לחכות לרגע הנכון שבו יאמר לי מישהו ששמע את מילותיי: "יא, את בדיוק אותה האישה על הבמה ומחוצה לה!" זה יהיה הניצחון האמיתי שלי. אמת אחת. שלי.