לאחרונה, עשיתי מעשה שגרם כאב רב לחברה אהובה ביותר.
היה שלב שזה היה נראה בלתי נמנע שתיפגע, מעין מצב ללא מוצא שלא ראיתי איך אני יוצאת ממנו בלי שמישהו יפגע, אבל מרוב שחשבתי הרבה על איך לא לפגוע, יצא שפגעתי ביותר מישורים ממה שדמיינתי.
וכמו שזה כאב לה, זה כאב לי. אבל משהו אחד היה ברור: אני הולכת לבקש סליחה ומשאירה את המגננות בבית. אפילו מגן אחד לא לקחתי כדי להכיח את צדקת מעשיי, כי אחרי הכל, את מי זה מעניין מי צודק כשמישהו אהוב נפגע?
אז הלכתי וביקשתי סליחה. ואז הבנתי שפגעתי בה אפילו יותר ממה שידעתי.
לקחתי אחריות. ושוב התנצלתי. אבל בעיקר באתי במטרה להקשיב.
לפעמים קורה שאנחנו פוגעים במישהו אבל שרצון לבקש את סליחתו, אנחנו לא מקשיבים למה שיש לו לומר כי אנחנו רק מחכים שהוא יגיד שההתנצלות שלנו התקבלה.
ידעתי שיש סיכוי שזה יקרה לי והחלטתי ללכת ולהקשיב, ולעבד, ולא להתווכח. לשמחתי, יש לי חברה מאד מפותחת רגשית שמקבלת אותי על כלל מגרעותיי, ותאמינו לי שהרשימה ארוכה.
חוץ מההקשבה, היה לי חשוב להבין איך אני לא נכנסת לסיטואציה כזו בה אני פוגעת בה שוב, וההבנה שלא ניתן להמנע מכך ב 100 אחוז, מבאסת, אבל אני בהחלט מבינה עכשיו איך למזער נזקים.
לסיכום, פגעתם? תתנצלו. גם אם אומר שלא ידברו אתכם אחר כך. גם אם זה אומר שלא תשתמש בצידוקים למעשיכם. להישאר ללא ידיעה זו הרגשה הרבה יותר מחורבנת. מניסיון.