אמצע שנות ה- 90, תלמידת חטיבת ביניים בצפון תל אביב פוסעת לכיוון תחנת האוטובוס בדרום העיר, באיזור שיחסית מסוכן ואף אחד לא רוצה לגור בו, באיזור שבו ההורים שלה יכולים להרשות לעצמם לגור.
האוטובוס החד ספרתי מגיע מרחוק.
שלהי אוקטובר כבר, אבל אחוזי הלחות עדיין עולים ככל שנוקפות הדקות.
הכרטיסייה כבר מחכה ביד. הגיעה הזמן לקנות אחת חדשה.
היא חושבת על החוויה המיוזעת לה היא זוכה מידי בוקר ברחובותיה של העיר הגדולה, והכל כדי להגיע למוסד לימודים שהיא ממש לא רוצה להיות בו.
לרוב, המזגן לא עובד. לעיתים, הנהג לא מאט לפני עצירה, כיף.
לעיתים רחוקות היא שמה לב למתרחש. היא ספונה בפינה, משקפיים כהות על עיניה, אוזניות עם רוק כבד באוזניה. העולם בחוץ לא ממש משנה.
ואז, שניות לפני שרגל ראשונה עולה על המדרגה, צעקה.
"ליאתי! ליאתי! רגע!"
אני מסתובבת ואני רואה את אמא שלי קוראת לי.
הרגל יורדת מהמדרגה ואני מסתובבת.
האוטובוס סוגר את הדלת ונוסע.
"מה קרה אמא?"
היא כבר חסרת נשימה.
"שכחת לקחת משהו ארוך. אמרו שיהיה קר היום".
"את רצינית? קר? זה תל אביב. מקסימום יכבו את המזגנים. אה רגע… בעצם אף אחד לא מדליק אותם!!!"
רטנתי וסיננתי קללה.
אמא עמדה לצידי ואמרה שהיא הרגישה שהיא צריכה לתת לי את הז'קט. היא לא ידעה למה, פשוט הרגישה.
בינתיים, עבר אוטובוס נוסף מבלי לעצור בתחנה.
אמא אמרה, "לא נורא, קו 5 יש כמו זבל. תוך דקה יגיע עוד אחד".
ואז הוא הגיע.
עליתי ומצאתי מקום מאחורה. נופפתי לאמא לשלום ונסענו.
בזמן שאני בוחרת לי שיר, אני רואה שיש האטה בתנועה.
האוטובוס מתקדם לכיוון מרכז העיר, ואני חושבת שזה יום טוב לעצור בסנטר בדרך חזרה. אמא תמיד אמרה לי להודיע לה שאני מתעכבת. יש טלכרט בכל מקום ואין סיבה שלא אעדכן.
ואז,
קול חזק ועמום של פיצוץ.
התנועה נעצרת לחלוטין ושקט מוזר משתרר לו.
ואז פקק, ומסיטים את התנועה, והנהג נוסע, ומחכה לחדשות,
והן לא מאחרות להגיע -
פיצוץ אדיר באוטובוס במרכז תל אביב.
מאוחר יותר אבין שהרגל שלי כבר היתה על המדרגה.
מאוחר יותר אחשוב שגם שמי יכל להיות בין 22 השמות של הרוגי קו 5.
מאוחר יותר אבין, שאמא הצילה את חיי.
לא היה הגיון חד משמעי במה שאמא עשתה.
היא פעלה לפי תחושה והצילה אותי.
שנים אחר כך העידה, כי לא הבינה בכלל מה גרם לה לצאת וללכת אחרי. זה היה חזק ממנה.
אז תקראו לזה תחושת בטן או אינטואיציה, אבל זה תמיד עובד אצלנו.
אנחנו יודעים בדיוק מתי יש כמו "קשר" בבטן כשיש סיטואציה ש"אומרת" לנו ללכת בדרך מסוימת.
אנחנו אלה הבוחרים להתעלם ממנה גם כשהיא צועקת עלינו לפעמים.
ואני הרי יודעת הכל, לא? לכן לא פעם התעלמתי מהאינטואיציה המבורכת שלי,
וקיבלתי בתמורה שיעורים לחיים.
וכשהקשבתי לה, נמנעתי לא אחת ממצבים שלא היו מיטיבים עם חיי.
לרוב מבינים זאת לאחר מעשה, אך לעיתים ההקלה בתחושה היא מיידית.
אז בפעם הבאה שהבטן והלב צועקים לכם משהו,
הקשיבו להם. אולי חיים של מישהו ינצלו. אולי פשוט יהיה יום טוב יותר.
כך או כך זה לא יכול להזיק, נכון?
נ.ב.
ב - 19 באוקטובר 1994, אמא שלי הצילה את חיי.
ב - 19 באוקטובר 2020 אמא שלי הלכה לעולמה.
בזכות אותו ז'קט, זכיתי ל 26 שנים נוספות איתה.