היום לפני 52 שנים, הוקלט שירו האלמותי של פרנק סינטרה, my way.
השיר נכתב ע"י פול אנקה, שפגש את סינטרה והתרשם ממנו עמוקות. את הזכויות למנגינה רכש משיר צרפתי והעיד כי במהלך הכתיבה, חשב "מה פרנק סינטרה היה כותב?" והשתמש בהמון ביטויים של התפארות עצמית, חוזקה ואינדיבידואליזם.
מספרים, שהיו אלה שנים בהם ענווה וצניעות לא היו הצד החזק של האמנים והאמנות. כל אחד ידע בדיוק כיצד להתפאר בהישגיו ולשים את עצמו במרכז. האם זה היה עובר היום באותה הדרך? לא בטוח. יש דברים שהיו נכונים לאותה התקופה בלבד.
ועכשיו לשיר. הסקירה של אדם בסוף חייו אודות הישגיו, תעוזתו, עליותיו ומורדותיו, נשמעים כמו מונולוג של מי שנמצא דקה מלהריח את הפרחים מלמטה.
לעיתים אנו מוצאים את עצמנו מדברים אודות הצלחותיו ודרכו של אדם בגאווה – רק לאחר לכתו. המקום בו אנו מוקירים את מעלותינו והשגינו לא נמצא ביום יום שלנו, ואם פעם בשנה, ביום ההולדת, אנחנו זוכרים לשבח את עצמנו על משהו, זהו כבר הישג בפני עצמו.
אז בהנחה ואת.ה לא על ערש דווי, מה הדבר שעשית בחייך שהגיע הזמן לומר - כל הכבוד?