היום לפני 56 שנים עלה לאקרנים הסרט "צלילי המוזיקה" בכיכובם של ג'ולי אנדרוס וכריסטופר פלאמר. הסרט מגולל את סיפורם (בגרסתו הדרמטית) של משפחת פון טראפ – אב אלמן ושבעת ילדיו, המקבלים לביתם את מריה האומנת שהיא בעצם נזירה מתלמדת שאם המנזר שולחת כמעין עונש. משם מתחיל סיפורם ובו, איך לא, טיפולה המסור של מריה הענוגה בילדים וסיפור אהבה סוחף עם האב הקפדן והקשוח, שמתרכך למראה העלמה הנאווה.
ציניות רבה ליוותה את הסרט במהלך השנים, וחלק מכוכבי הסרט אף הצטערו ששיחקו בו, כי זה היה הרפרנס היחיד לפיו זכרו אותם, כמו רבב שדבק בשמם הקולנועי.
זה לא היה הסרט המוצלח ביותר, החדשני ביותר, המעניין ביותר. הוא לא פרץ דרך, לא היה הבכורה של כוכביו, אלא היה במקרה הטוב אצל המבקרים – סרט בינוני.
אז איך בכל זאת הצליח?
הסיפור די פשוט. העלילה ברורה וצפויה, ולכן אינה מספקת אתגר או מחשבה שנייה אצל הצופה. השירים מדבקים בטירוף וקשה שלא לזמזמם במהלך השנים ולזכור אותם היטב, בין אם גדלתם בשנות ה 60 או בשנות ה 80. הסרט זכה ב 5 פרסי אוסקר והוקרן בעשרות ארצות. השירים הקליטים והזכירים הפכו לשירי ילדות מתורגמים גם בשפות אחרות, אך גם בשפת המקור התפרסמו בזכות עצמם.
הקלילות והתום של הסרט, בליווי שיריו המשמחים, הם לפעמים כל מה שצריך אדם. לעיתים תוך כדי זלזול בעלילה מגלים שבראש מזמזמים את אחת המנגינות
בשורה התחתונה, גם מצקצקי הלשון זקוקים לקצת שמחה, וביקורות סביבתיות אינן מנבאות הצלחה.
איפה זה פוגש אתכם?