אני מאד אוהבת את התכנית 'פגישה' של רוני
קובן, והפעם הוא אירח את אסף גרניט.
לא צריך להיות מעריצה בשביל להתרשם מיכולותיו והשגיו של גרניט. מדובר בבחור חרוץ ואסרטיבי הרץ לעבר המטרה אותה שם לו כיעד, ולא מוותר עד שמצליח.
אבל מה זה המנוע הזה?
במקרה של גרניט זה מחולק ל 2 חלקים-
אבא שהטיל יראה וחובת הוכחה מתמשכת
ודיכאון, שתעסוקה תמידית משאירה אותו באיזון
אבל למרות כל מה שהשיג גרניט, הוא לא רואה את עצמו מוצלח. הוא שועט אל עבר המטרה הבאה.
ואני, שלא נמנית עם מעריציו, חשתי אמפתיה גדולה לחוסר שביעות הרצון התמידית שלו מעצמו, ואז שאלתי את עצמי- מתי אני מרוצה מעצמי?
האם זה אחרי פרויקט גדול שצלח?
מיתוג שפיצחתי בקלות?
יצירה אישית שלי שאני מרוצה ממנה?
התשובה אינה חד משמעית.
אני חשה הצלחה כאשר אני עושה את מה שאני רוצה ולא את מה שצריך.
אני חשה הצלחה כאשר אני מביאה לשינוי
העניין הוא שהתחושה החמקמקה של הצלחה מגיעה בדיעבד, וברוב המקרים מישהו צריך להציב לי מראה שהיא אכן התרחשה.
יש עוד מה לעשות מבחינתי בתחום כדי שאחוש את זה כאן ועכשיו ואהיה מרוצה מעצמי יותר. בינתיים אני ממליצה למצוא את האנשים סביב שיודעים לשקף לכם הצלחות ולדעת להקשיב להם.
ולך אסף גרניט - חיבוק.
האותנטיות שלך שבתה אותי.