יום הולדת 40

אם יש לי זכרון אהוב מהילדות, ואין לי הרבה כאלה,

זה יום הולדת 40 של אבא שלי.

למרות שאין לי כמעט צילומים, אני יכולה לראות בעיני רוחי את תמונת העוגה הזו. מספיק שאעצום את עיני וניחוח העוגה יציף את אפי. מדהים איך הזיכרון כה מוחשי.

אמא שלי היתה אלופה בעוגות והחליטה להקדים את זמנה עם אופנת עוגות המספרים, ואפתה לאבא שלי עוגת שוקולד מלאה בקרם וניל ושוקולד מגורר, בספרות המרכיבות את גילו.

אחרי שהעוגה התקררה מעט, חתכה אותה לצורת הספרות בסבלנות ומיומנות, ציפתה כל שכבה בקרם וניל עם אינסטנט פודינג בתנועות רחבות ונדיבות, וגיררה שוקולד מריר על כל שטח הקרם לקישוט.

זה היה השלב בו זממתי הסחת דעת שתאפשר לי לחסל את העוגה בין רגע, אך אמא יכלה לקרוא את מחשבותי השמנמנות וסימנה לי בעיניה הירוקות והטובות, שהקערה מכילה שאריות רבות יותר של קרם ממה שבדרך כלל היא משאירה. הכירה אותי האשה :)

בערב, אחרי שאבא כיבה את הנרות, אני זוכרת את עצמי יושבת מול הספרות הללו וחושבת ש 40 זה חתיכת גיל. ובטח עד שאני אהיה בת 40, שנות אור יעברו, יהיה עולם אחר, לא נצטרך צבא (כי יהיה שלום עולמי, אלא מה?)

ויהי ערב ויהי בוקר והנה אני בת 40.

אבא כבר מזמן לא איתנו, ואמא נאספה אל זרועות העולם הבא גם היא.

אבל העוגה, הו העוגה, מסמלת את המתנה האמיתית שאני מבקשת לעצמי:

לא עוד חפצים. מכשירים. קשקושים. יש לי את כל מה שאפשר לבקש (אולי חוץ מרובוט ששוטף רצפה ומכין קפה, אבל לא אהיה קטנונית). מה שאני באמת מאחלת לעצמי זה שלל חוויות. שאחרי כן יהפכו לזכרונות, הלא הן תמצית האושר, כמו העוגה המתוקה של אמא, שתמיד מזכירה לי את כל מה שטוב בעולם.

יום הולדת שמח לי.