היא היתה נינוחה. מתוחה. בהירה ויפה
בפעם האחרונה שראיתי אותה.
היתה שלווה על גופה, ותחושה של סיום.
למחרת, הובלנו אותה למנוחת עולמים.
היא היתה מכוסה ומונחת על עגלה בדרכה האחרונה.
מסביב היו הרבה אנשים אבל לא שמעתי כלום
רק את הרעשים בראשי שדיברו בקול רם כל כך שפחדתי שישמעו אותם בחוץ.
הלכנו הביתה והשארנו אותה שם לבד.
עוד בוקר, עוד ערב, עוד לילה
ואז העצב מגיע.
זה אף פעם לא במנות גדולות ומאד היסטריות.
זה ברגעים קטנים ממש
כששומעים שיר, או ביטוי, או את המילה אמא.
כשרואים כתבה בחדשות ופתאום ההכרה צונחת בגוף.
כשמסתכלים על תמונה ומבינים שזה הזיכרון כי המציאות שונה כל כך.
ואז גוש בגרון
ועוד אחד
והדמעות לא מבקשות רשות.
הן יורדות
ואחריהן יש מסך רטוב ושקט.
ואני שהתאבלתי עליה כבר פעם מזמן
כשגופה בגד בה והשאיר אותה לכודה
התאבלתי שוב על לכתה
הפיזי והרוחני.
וזה כואב הרבה יותר
כי התקווה מתה איתה.
התקווה שעוד תשוב.
אין גיל שלאבד אמא זה קל.
בכל גיל, יתמות מרגישה כמו בור פעור
המאיים לשאוב את השורשים מתחת לרגלינו.
אבל אם השורשים הללו יעלמו
זה בגלל שכבר יצרנו חדשים, חזקים יותר
ובהם נישא את הזיכרון של השורשים המקוריים לעד.
אמא.
היו לנו ימים יפים.
היו ימים של בכי.
היו ימים של אהבה.
היו ימים של אכזבה.
אך בכולם, היית אמא שלי. האחת והיחידה.
היי שלום. אזכור אותך לעד.
