top of page

כל אחד צריך מישהו שיאמין בו


ב 30 למאי קרה דבר נורא שהפך לדבר נפלא: פוטרתי מהעבודה.


מדובר פה על 30 במאי 2008, אבל זה מרגיש כאילו חלפו 3000 שנה לפחות. הנסיבות ומה שקרה בעקבותיהן זה סיפור ששווה לקרוא עוד כמה שורות בשבילו.

חלמתי להיות עצמאית מאז שאני זוכרת את עצמי. החלום כלל השכמה מאוחרת, קפה ארוך ועבודה קצרה. עם החלום הפיקטיבי הזה ביליתי ימים שלמים: קמנו יחד בבוקר, הלכנו לעבודה והיינו עסוקים יחד בלרטון על המציאות העגומה.

ואז החלום שלי ואני התחלנו לתכנן: איך יהיה לי קייטרינג משלי בו אגיש את יצירותיי לשועי עולם, איך כולם יתאהבו באוכל טורקי ושמי ילך לפני. החלום ואני תכננו תפריט וקנינו קלסר יפה וחשבנו על לוגו מפואר ושם שיצלצל טוב. אפילו העזנו לחשוב שאנחנו ממש טובים במה שאנחנו עושים למרות שלא למדתי אפילו יום אחד בבית ספר לבישול (בוגרת קורסי קונדיטוריה בלבד) - כי כשרון טבעי זה הכי אחי.

אחרי חודשים ארוכים של תכנונים ותחנונים לבעלי הטרי, אזרתי אומץ וביקשתי מהבוס שלי דאז, לרדת לחצי משרה כדי להגשים את חלומי.


הוא מצידו אמר שתי מילים: את מפוטרת.

ואז הוסיף את המשפט החשוב ביותר: חלומות שווים לא מגשימים בחצי משרה. הולכים עליהם בגדול.

אז הלכתי ובגדול.


שנה שלמה עשיתי הכל הפוך: השגתי לקוחות ורק אז הבנתי את כוחו של שיווק. הגשתי הזמנות ואז חשבתי על הגשה ואריזה. קיבלתי אתגרים ורמזים שהראו לי שהתחלתי מהסוף, אז כשסוף סוף קלטתי את המסר מהיקום, החלטתי שאולי כדאי שאלמד עוד קצת לפני שאני קופצת למים. אולי כדאי שאבין איך מתפרנסים מהמקצוע הזה לפני שאטבע בחובות ודמעות אין קץ.

ניגבתי את הדמעות ומצאתי עבודה בביסטרו. הייתי בשוק שקיבלו אותי. השכר היה מינימום אבל שמחתי עד הגג.

בתחילה, עשיתי את כל העבודה השחורה. אח״כ עברתי למטבח ההכנות. תוך שנה ניהלתי פס קר בסרוויס מטורף. תוך שנתיים כבר מילאתי תפקידים של סו שף ואחראית מטבח.

הדמעות הפכו לזיעה. וההערכה שלי לעצמי עלתה. לפעמים להתחיל הפוך זה טוב, כי לקרוא ספר מהסוף זה לדעת איך הסיפור אמור להראות ולשנות את העמודים הראשונים.


אני שמחה שזו היתה דרכי. ששמרתי על עקרונותי ועדיין למדתי מהתהליך. הדרך המשונה שלי הפכה ליתרון הכי גדול שלי: לקחת משימה ענקית ולהפוך אותה לישימה הפך אותי לעצמאית טובה, מנהלת פרויקטים טובה, מפיקת אירועים טובה ולאמא שנויה במחלוקת

אחרי שנתיים בביסטרו הבנתי שעולם הקולינריה ואני עוד ניפגש, אבל לא בזמן הקרוב. יש לי עוד אתגרים ליצור ועוד פסגות לכבוש.

ב 2012 מצאתי את עצמי באמצע ניו דלהי עם מוצ׳ילה על הגב, בדיוק כמו ביום הראשון אחרי שפוטרתי שנים לפני כן: חסרת מושג, מבולבלת ומתחילה מהסוף, אבל מלאה באש פנימית שתלווה אותי מאז ולעולם בכל פעם שאני מסמנת מטרה. מתי בפעם האחרונה הבנתם שדווקא מה שאתם עושים אחרת, הוא אולי היתרון הכי גדול שלכם בעולם?

ב 30 למאי 2008 פיטרו אותי, ואז העצמאות שלי החלה באמת. זה היה היום הטוב ביותר בחיי.

(סתאאםםם! יש תחרות אמיתית בין 30 במאי לימים שהחתיך והגמד נכנסו לחיי. וואלה היו הרבה ימים הכי טובים, בחיי)

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page