היום לפני 22 שנה, עולה לאוויר סדרת המופת – "הסופראנוס". לכאורה, עוד סדרה על מאפיונרים איטלקיים ברחובות ניו ג'רזי, אבל מה שקרה בסדרה הזו היה גדול הרבה יותר:
ראשית, דמות הכוכב הראשי, הבוס, טוני סופרנו, הגבר שכולם רצו להיות, הוא גבר שמנמן בגיל העמידה, עם פרצוף חולמני ובעיות רגשיות (ובראשן התקף חרדה) המובילות אותו באמצע החיים לפסיכולוגית. לא בדיוק מה שציפינו.
לאורך פרקי הסדרה התייחסו המון לפנים הלא קורקטיים המלווים את כולנו: מיניות, פשע, דת, גזענות. לכולנו יש נגיעה בנושאים הללו, אבל מאחר והם פחות "פוטוגניים", לעיתים רחוקות נראה אותם מפורסמים בדרך כזו או אחרת. כמו כן, העובדה שכוכב הסדרה נראה אנושי – כרס, קרחת ולא שיא היופי הגברי, הפכה את התכנית לכזו שיותר קל להזדהות עימה, בשונה מסדרות המייצגות את מי אנחנו רוצים בדימיוננו להיות. טוני סופרנו ייצג את המציאות לטוב ולרע וגרם לכולנו להרגיש בנעליו לפחות לרגע אחד.
כמו כולנו, גם סופרנו הגדול ניסה לאזן בין חיי המשפחה לחייו העסקיים המדממים שדרשו ממנו תמיד להיות בעמדת מפתח, מאיים, שולט ובורר את סביבתו בקפידה.
אם מסירים את המאפיה מהתמונה, לפנינו הסיפור של כולנו:
מנסים לאזן בין משפחה לעבודה, משמינים מנחת ככל שמתבגרים וצריכים עזרה מתישהו כדי לעבור את המשוכות שהחיים מציבים בפנינו. מה שעוד דומה, הוא הצורך האמיתי שלנו למצוא אנשים ומצבים להזדהות עימם. דומה מושך דומה כי הרבה יותר קל לנו להיות בתקשורת נעימה עם אנשים המייצגים את המקומות בהם נוח לנו עם עצמנו, ושבהם אנחנו רק אנושיים.
לאורך זמן הבנתי שכיועצת עסקית, היתרונות הגדולים שלי לעיתים טמונים בחסרונות שלי: במקומות בהם אני אימפולסיבית, כוחנית ולעיתים טועה. היכולת ללמוד מהמצבים הללו הובילו אותי לאבחן בדיוק מתי מי שיושב מולי נמצא במצבים הללו, ויכולת ההזדהות שלי איתו הפכה לגבוהה יותר ואמיתית הרבה יותר.
ככלל, האמינות שלנו כבעלי מקצוע מתבטאת הרבה פעמים באותנטיות וביכולת להבין את הלקוחות שלנו. זו אחת הסיבות המרכזיות בגללן לא כל בעל מקצוע מתאים לכל לקוח – וטוב שכך.
וטוני סופרנו? היה ויישאר דמות אלמותית וייחודית בהסטוריה הטלוויזיונית.
השחקן שגילם אותו, ג'יימס גנדולפיני, הלך לעולמו לפני מספר שנים ולקח איתו את טוני לנצח. זה לא מנע לצערי הפקה חדשה של סרט על מה שקדם לסדרה, בכיכובו של בנו של גנדולפיני – יעלה לאקרנים בשנה הקרובה. יהיה טוב? הזמן יאמר.