איך הכל מזכיר לי


יש לי חיבה עזה לתכניות בישול וספרי בישול. השנה החלטתי לעקוב אחרי מאסטר שף כדי לתת לעצמי את האפשרות לחוות מעט אסקפיזם בימים של קורונה.


בפרק האחרון, פרק 10, עלתה אישה נפלאה ובישלה את ביתה. היא הזכירה לחיים כהן את אמו ז''ל, והוא סיפר על בישולי יום השישי שהיו מקבלים את פניו בשער הבית.


לא עברה דקה, ומסך של דמעות כיסה את עיני.


אמא.


יכולתי להריח את תבשיליה,

לחוש את מגע ידיה,

לטעום את טעם האוכל המדהים שלה.


בשניה כל החושים התעוררו בזכרוני ולקחו אותי למסע בזמן של 30 שנה.


בשלושים של אמא, הנחתי צמחים על קברה, שיקשטו את ביתה החדש.

באוטו גיליתי פיסה שנתלשה מן הצמח.


שמתי בעדינות את הפיסה הקרועה בבקבוק מים ולפני כשבועיים, ביצבצו להם השורשים.


הבוקר חשבתי שככל שהשורשים גדלים, אמא מתרחקת ממני יותר ויותר ושוקעת אל האדמה עוד ועוד.


הפחד הכי גדול שלי הוא שאשכח אותה. אחרי הפרק הזה של מאסטר שף הבנתי שמספיק לעצום עיניים ולדמיין את המטבח שלה ואותה והכל חוזר. הזיכרון חזק מהכל. האוכל חזק מהכל. הוא זה שמחבר אותנו, מזין אותנו ומזין את זכרוננו.


הגיע הזמן לבשל את הילדות שלי ליונתן.


💝

0 צפיות0תגובות
  • Instagram
  • Facebook
  • LinkedIn
  • Spotify