איך האינטואיציה הצילה את חיי



האוויר של הבוקר תמיד נעים בחודש אוקטובר, כי הוא מסמל את החורף העומד להגיע. באותו בוקר היה חם ולח, והדרך לאוטובוס נראתה ארוכה מתמיד.

אמצע שנות ה- 90, אני תלמידת חטיבת ביניים בצפון תל אביב, שצריכה לנסוע עם אוטובוס כל הדרך מדרום העיר, הבית הזמני שלנו, עד שההורים יחליטו איפה להשתקע. השיעור הראשון עמד להתחיל מאוחר יחסית באותו יום, ואני שגם ככה לא הייתי חברה טובה של שעות הבוקר המוקדמות, לקחתי את הזמן שלי עד שהבנתי, שהגיע הזמן להתקדם.

הליכה זריזה לכיוון האוטובוס, רואה אותו באופק, מוציאה את הכרטיסייה מהתיק והנה אני עם רגל אחת באוויר, דורכת על המדרגה הראשונה, כשאני שומעת את אמי קוראת בשמי מאחורי. הרגל ירדה חזרה למדרכה ובזמן שאני ממתינה שתגיע לקראתי – האוטובוס סגר דלתות ונסע.

"שכחת את המעיל שלך!" אמרה לי אמא. "איזה מעיל אמא? על מה את מדברת? חום אימים צפוי היום! בגללך פספסתי את האוטובוס!!!!!"

"סליחה" אמרה אמא, "לא רציתי שיהיה לך קר".

הסתובבתי וראיתי שהנה חלף לו אוטובוס נוסף.... ועכשיו כבר כעסתי. נפרדתי מאמא, והלכתי לשבת בתחנת האוטובוס עם האוזניות צמודות לאוזניים, מסננת קללות וטענות תוך כדי.

האוטובוס השלישי לאותו הבוקר הגיע לבסוף. די מהר הבנתי, שזה ממש לא היום שלי כנראה: קול נפץ חזק נשמע מרחוק, התנועה לחלוטין נעצרה והכביש הפך לפקק בלתי נגמר. מה עכשיו?! למה זה קורה לי?!

והנה אני, בואכה אבן גבירול- דיזנגוף, עומדת בפקק אינסופי, בתוך האוטובוס שלי, קו 5 האלמותי, מתלוננת על האיחור ועל כך שבדיסקמן נגמרו לי הסוללות, רק בשביל לגלות מאוחר יותר ששני אוטובוסים לפני, באותו קו שכף רגלי דרכה בו אך לרגע, הפך להיות עפר ואפר ולקח את חייהם של 22 אנשים, באחד הפיגועים הנוראיים שידעה מדינתנו.

אם אמא שלי לא היתה מחליטה לרוץ אלי, הייתי הופכת לזיכרון רחוק וחלק מסטטיסטיקה עגומה שבאותם ימים צמחה למימדים טראגיים.

לא היה הגיון חד משמעי במה שאמא שלי עשתה. היא פעלה לפי תחושה והצילה את חיי. שנים אחר כך העידה, כי לא הבינה בכלל מה גרם לה לצאת וללכת אחרי.

האינטואיציה תמיד עובדת אצלנו. אנחנו אלה הבוחרים להתעלם ממנה גם כשהיא צועקת עלינו לפעמים. לא פעם התעלמתי מהאינטואיציה המבורכת שלי, וקיבלתי בתמורה שיעורים לחיים, למה אל לי לחזור על הטעות הזו שוב.

אז בפעם הבאה שהבטן והלב צועקים לכם משהו, הקשיבו. אולי חיים של מישהו ינצלו.

נ.ב. ב 19 באוקטובר 1994, אמא שלי הצילה את חיי. ב 19 באוקטובר 2020 אמא שלי הלכה לעולמה. בזכות אותו מעיל, זכיתי ל 26 שנים נוספות איתה.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול